הָאוֹרְחִים שֶׁהִגִּיעוּ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן
פַּעַם אַחַת, בָּעֲיָרָה לְיוּבָּאוִיטְשׁ, גָּר יְהוּדִי פָּשׁוּט. הָיָה לוֹ בַּיִת קָטָן וְאַכְסַנְיָה צְנוּעָה שֶׁבָּהּ הָיָה מְאָרֵחַ לִפְעָמִים אוֹרְחִים, וְכָךְ הָיָה מִתְפַּרְנֵס. אֲבָל בָּעֲיָרָה הַקְּטַנָּה הַזּוֹ – לֹא הָיוּ הַרְבֵּה אוֹרְחִים, וְהַפַּרְנָסָה הָיְתָה קָשָׁה.
בֹּקֶר אֶחָד, עֶרֶב חַג הַשָּׁבוּעוֹת, הָלַךְ הָאִישׁ בִּרְחוֹבוֹת הָעֲיָרָה וְדָאַג בְּלִבּוֹ. לֹא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִקְנוֹת אֹכֶל לַחַג. רָאָה אוֹתוֹ הָרַבִּי הַמָּהָרָ"שׁ מֵהַמִּרְפֶּסֶת, הוּא קָרָא לוֹ וְשָׁאַל:
"לָמָּה אַתָּה כָּל כָּךְ עָצוּב בְּיוֹם כָּזֶה שָׂמֵחַ?"
הָאִישׁ עָנָה בְּלַחַשׁ:
"אֵין לִי כֶּסֶף לִקְנוֹת אֹכֶל לַחַג… אֲפִלּוּ לֹא מְעַט."
הָרַבִּי חָשַׁב רֶגַע וְאָמַר:
"מָה פִּתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כָּאן? תְּמַהֵר הַבַּיְתָה, תִּקְנֶה הַרְבֵּה אֹכֶל וְתָכִין אֶת הַבַּיִת – כִּי יַגִּיעוּ אֵלֶיךָ הֲמוֹן אוֹרְחִים לַחַג!"
הָאִישׁ הָיָה מֻפְתָּע:
"אֲבָל, רַבִּי, אֵין לִי כֶּסֶף בִּכְלָל…"
הָרַבִּי חִיֵּךְ, הוֹצִיא מֵהַכִּיס עֲשָׂרָה רוּבָּלִים – סְכוּם גָּדוֹל מְאוֹד – וְנָתַן לוֹ.
"אַל תִּדְאַג, תִּקְנֶה אֶת כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ."
הָאִישׁ שָׂמֵחַ מְאוֹד! הוּא רָץ לְבֵיתוֹ, לָקַח אֶת הָעֲגָלָה וְנָסַע לַשּׁוּק. הוּא קָנָה הַרְבֵּה יְרָקוֹת, בָּשָׂר, דָּגִים, לֶחֶם וּדְבָרִים טוֹבִים לַחַג. כָּל הַשְּׁכֵנִים עָזְרוּ לוֹ לְבַשֵּׁל וּלְהָכִין מִטּוֹת. הוּא הָיָה בָּטוּחַ שֶׁיַּגִּיעוּ הֲמוֹן אוֹרְחִים – הֲרֵי הָרַבִּי אָמַר!
אֲבָל הַזְּמַן עָבַר – וְאִישׁ לֹא הִגִּיעַ…
הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר שָׁקְעָה כִּמְעַט, הָאֹכֶל כְּבָר מוּכָן, וְהַלֵּב שֶׁלּוֹ הִתְחִיל לְפַחֵד: אוּלַי הָרַבִּי טָעָה? אוּלַי כָּל הָאֹכֶל יֵלֵךְ לַפַּח?

וְאָז – רֶגַע לִפְנֵי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת – נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת חֲזָקִים שֶׁל עֲגָלוֹת וְסוּסִים! פִּתְאוֹם הוֹפִיעוּ עֶשְׂרוֹת עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת חֲסִידִים עִם זְקָנִים אֲרֻכִּים. הֵם חִפְּשׂוּ מָקוֹם לִישֹׁן בּוֹ – וְרָאוּ אֶת הַבַּיִת שֶׁל הָאִישׁ בָּרְחוֹב הַצְּדָדִי.
"הִתְבַּלְבַּלְנוּ בַּדֶּרֶךְ!" קָרְאוּ, "עוֹד מְעַט שְׁקִיעָה – אֶפְשָׁר לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלְךָ?"
הָאִישׁ חִיֵּךְ בְּשִׂמְחָה:
"בְּשִׂמְחָה רַבָּה!"
וּבֶאֱמֶת – הִגִּיעוּ כִּמְעַט שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אוֹרְחִים! הָאַכְסַנְיָה הָיְתָה קְטַנָּה, אֲבָל הוּא הִסְתַּדֵּר, חָלַק אֹכֶל, סִדֵּר מִטּוֹת, דָּאַג לְכֻלָּם – וְהָאוֹרְחִים הָיוּ מְרֻצִּים מְאוֹד. אַחֲרֵי הַחַג, הֵם גַּם שִׁלְּמוּ לוֹ בְּיָד רְחָבָה.

לְמָחֳרָת, נִכְנַס הָאִישׁ אֶל הָרַבִּי, הֶחֱזִיר אֶת עֲשֶׂרֶת הָרוּבָּלִים וְאָמַר:
"תּוֹדָה רַבָּה! רַק דָּבָר אֶחָד לֹא הֵבַנְתִּי – לָמָּה הָיִיתִי צָרִיךְ לִדְאֹג כָּל כָּךְ הַרְבֵּה? לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי יָשָׁר שֶׁהָאוֹרְחִים יַגִּיעוּ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן?"
הָרַבִּי חִיֵּךְ וְאָמַר:
"כְּשֶׁעוֹמְדִים בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, אֶפְשָׁר לִרְאוֹת לְמֵרָחוֹק. גַּם כְּשֶׁאַתָּה דּוֹאֵג – כְּבָר יֵשׁ פִּתְרוֹן בַּדֶּרֶךְ."
וְכָךְ הֵבִין הָאִישׁ:
לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ לֹא רוֹאִים אֶת מָה שֶׁמְּחַכֶּה לָנוּ – אֲבָל מִלְּמַעְלָה כְּבָר רוֹאִים הַכֹּל, וְצָרִיךְ רַק לְהַאֲמִין.